להוריד מהפרק את רעיון המדינה הפלשתינית

פתגם אמריקאי קלאסי אומר: "שטה בי פעם אחת, בוש והיכלם!  שטה בי שוב, עליי להתבייש." נראה שכולנו, הציבור הישראלי, אשר עברנו לפני שבע שנים את סחרחורת קמפ-דייויד בניהולו של מפרק השעונים המבריק וממנה הידרדרנו לטרור איום של שלוש שנים, צריכים להתבייש בושה גדולה. קיבלנו מאז מספר שיעורים למתקדמים. ראינו כיצד מתן שטח לאירגוני הרצח הפלשתינים רק מגביר את תאבונם ומאפשר להם להכניס עוד אמצעי הרג מתקדמים. צפינו בפליאה איך מנגנוני הרשות הפלשתינית המושחתת הם רק נמרים של ניר המתקפלים ובורחים מול החמאס ומשאירים בידיו את מיטב הנשק והציוד שאנו והאמריקאים מסרנו להם. אך אנו משום מה התעלמנו מהשיעור וממשיכים, כאילו כלום. התזה השולטת היא שאין מה לעשות, מדינה פלשתינית היא עובדה קיימת והחלופה היא מדינת אפרטהייד או איבוד הזהות היהודית.
 
הריטואל של פתיחת העיתון בבוקר ומציאת כותרת חדשה המכילה ויתור ישראלי חדש וגדול יותר הוא כבר מעורר בחילה. הרי מאז מדשאת הבית הלבן ב-1993 לא ויתר אבו-מאזן אפילו על קוצו של יוד בדרישותיו החוצפניות הכוללות את שיבת מיליוני הפליטים לתחום ישראל ומשמעותן חיסולה דה-פאקטו של המדינה. הוא, שדורש שמדינת פלשתין תהיה יודן-ריין, נקייה מיהודים, תובע שישראל תהיה מדינה דו לאומית. ואולמרט, ששרידותו האישית היא כרגע בראש מעייניו, מתאר את אותו מכחיש שואה כמנהיג רודף שלום שאתו אפשר להגיע להסדר.
 
למעשה, צריך אומץ להצהיר בגלוי שמספר הנחות מתו ונקברו ואחרות צריכות להיבנות מהיסוד במקומן. אומץ דרוש כי שנים של שטיפת מוח גרמו לכך שכל מי שכופר באותן הנחות ייחשב היום כהזוי או מנותק מהמציאות. עדיין, עדיף הדבר על פני ההתאבדות הקולקטיבית שמבצע "הרוב השפוי" הפוסע מעדנות במסלול ההתמסרות והכניעה.
 
הנחה ראשונה שמתה היא שמדינה פלשתינית היא בת קיימא. היה צריך מידה רבה של אופטימיות קוסמית לחשוב גם קודם שיש לה מקום, מפוצלת בין יו"ש ועזה, מבוססת על הנהגה מושחתת המטיפה רק לשנאה, ללא יכולת כלכלית ועם בעיית פליטים בלתי אפשרית. אירועי השנתיים האחרונות, עם עליית החמאס לשלטון, הראו שאין מה לבנות על הנהגה פלשתינית מתונה. המצב הנוכחי ביו"ש הוא אך ורק תוצאה של שלטון צה"ל ולא יחזיק מעמד שבוע אחרי שנצא משם.
 
הנחה שנייה שנקברה היא שבעיית הפליטים "תיפתר מעצמה". רעיון העוועים שעל פיו אותה "מדינה פלשתינית" שבקושי תקיים את עצמה תשקם את פליטי המחנות שלה ובנוסף תקלוט מיליוני פליטים מהמדינות השכנות פשוט מעורר גיחוך. ההנהגה החלולה שלנו לא מבינה שפצצת הזמן הזו היא היא הגורם המרכזי בסכסוך באזורנו ואי נטרולה באופן פרואקטיבי הינו שטות ממדרגה ראשונה.
 
הנחה שלישית היא שתושבי יש"ע כולם חפצים בריבונות פלשתינית. סקרים שנערכו לאחרונה מראים שהאיש הפשוט רוצה ב"לוקמת עייש", פת לחם, פרנסה, והלאומיות הפלשתינית מעניינת אותו כקליפת השום. זה לא אומר שהם רוצים דווקא ריבונות ישראלית, אבל השחיתות והמריבות של ההנהגה הפלשתינית לא הובילו אותם לשום מקום טוב.
 
על רקע זה בולטת תחייתה מחדש של "היוזמה הישראלית" של ח"כ בני אלון. ב-2003 היא הוצגה לראשונה כתוכנית מדינית וזכתה לקיתונות של בוז מהשמאל אך הזמן שחלף והתפוררות הרש"פ רק הוכיח עד כמה היא נכונה. התוכנית קוראת להשקיע את המיליארדים בשיקום אמיתי של הפליטים, לא ע"י אונר"א שמנציח פליטות על פני דורות (אגב, פטנט שקיים רק לגבי פלשתינים…). אלון קורא להכניס את ממלכת ירדן לתמונה בצורה הרבה יותר אקטיבית ולאפשר לה להעניק לתושבי יו"ש המעונינים בכך אזרחות ירדנית, גם אם ימשיכו להתגורר תחת ריבונות ישראלית. ירדן תפוצה במשוואה ע"י סיוע כלכלי נדיב ממדינות המערב ובראשן ארה"ב. בכך יינטל העוקץ מטיעון האפרטהייד שכה מכביד עלינו בזירה הבינלאומית. לישראל וירדן יש אינטרס משותף לפעול לרווחת תושבי שטחי יש"ע לצורך הקטנת הדחיפה לטרור וכן להוות ציר בולם כנגד האיסלאם הפונדמנטליסטי מבפנים ומבחוץ.
 
יימצאו כמובן יפי הנפש, גם אצלנו, שיבכו על הלאומיות הפלשתינית. להם אומר כי מקומה של זו בתוך אותה מדינה ירדנית-פלשתינית ולא כמדינה נפרדת חסרת כל יכולת קיום אמיתי. זה הפתרון ואין בלתו, וכל הויתורים וההתקפלויות למיניהם יביאו עלינו, ככל הנראה, רק את המלחמה הבאה.