קווי המערכה החדשים

מוושינגטון הקפואה, דרך רבט החמימה, ועד הרצליה שטופת השמש, שורטטו לפני שבוע קווי המערכה החדשים של הקרב האידיאולוגי המתנהל בימים אלו ברחבי המזרח התיכון. על הפרק ניצבות במלוא עוזן מספר שאלות מול מדינות ערב: האם הן מסוגלות להשתנות ולהפוך לדמוקרטיות פתוחות המכבדות את זכויות האדם הבסיסיות של אזרחיהן? האם לא הגיע הזמן שיפסיקו לתלות רק בישראל את האשם בתחלואי החברה שלהן? האם הטרור הרצחני שאותו הן מייצאות אינו בא כתוצאה מהדיכוי, השחיתות והבערות השוררים בהן?
בראש החץ של המאבק לשינוי עומד ממשל חדש ונחוש בארה"ב, ממשל אשר ביקש וקיבל אמון מחודש לארבע שנים נוספות. באחת ההרצאות המבריקות ביותר בכנס הרצליה לפני כעשרה ימים, מבלי שניתן לכך כלל הד בתקשורת, ולא במקרה, תיאר במדויק שר האוצר, בנימין נתניהו, את דוקטרינת בוש. "ראו מדוע נכשל אוסלו", אומר נתניהו. "תזת אוסלו אמרה: קח רודן, תן לו כסף, צבא, לגיטימיות בינלאומית, והוא יוביל את עמו לכוון השלום, בלי בג"צ ו'בצלם'. אך התזה לא לקחה בחשבון איך רודן נעשה רודן, ואיך הוא נשאר רודן. כדי לשרוד הוא חייב להפנות את הזעם החוצה".
"הנשיא בוש, לעומת זאת", מסביר נתניהו, "אומר שהדרך היחידה היא להימנע מלהחליף רודן ברודן, אלא ליזום שינוי ממשל. זהו אמנם תהליך ארוך אך הוא הכרחי. ביפן ובגרמניה התהליך לקח זמן רב, וכך יהיה גם בעיראק. ביוני 2002 דיבר הנשיא בוש על מדינה דמוקרטית פלשתינית. כעבור שנה הוא דיבר על אימוץ אסטרטגיה כוללת של קידום החופש במדינות המזרח התיכון. יש מקום אחד בעולם שלא הרגיש עד לאחרונה לחצים לרפורמה פנימית ודמוקרטיזציה – העולם הערבי".
ומכאן עובר נתניהו אלינו. "מה יקרה אחרי ההתנתקות?" הוא שואל, "מה יקרה מאחורי הגדר? עלינו לדרוש בחירות חופשיות באמת ודיון ציבורי פתוח, שקיפות בכספים, פירוק ארגוני הטרור, פירוק מחנות הפליטים וקני הבריונות. אל לנו לדרוש פחות מארצות הברית. גם העולם הערבי מסוגל לדמוקרטיזציה ונוצר חלון הזדמנות שבו ארה"ב היא 'רומא' – מעצמת העל היחידה – ומנהיגה מאמין בעקרונות אלו". נתניהו נזכר שכאשר ב-96' הוא דיבר בקונגרס על דמוקרטיזציה, זה נחשב כמכשול לשלום, ואילו היום, בממשל האמריקני הדבר נחשב כתנאי לשלום.
תרומה משמעותית לחיזוק הפן האידיאולוגי הנחוץ כל כך לתומכי הדמוקרטיה מספק השר שרנסקי בספרו המדובר 'הטיעון למען דמוקרטיה'. עמיתי דן דייקר כבר כתב ב'מקור ראשון' לפני מספר שבועות על הפגישה הלבבית בין שרנסקי והנשיא בוש, לאחר שהנשיא קרא את הספר. למרות זאת, עדיין מעט מדי אנשים בארץ שמעו עליו. הספר מסביר בפשטות, מהי חברה חופשית לעומת חברת פחד, ואלו מבחנים עלינו להפעיל כדי להבחין ביניהן. כל הקורא את הספר יכול לראות כי תהליך הבחירות המתנהל ברש"פ בימים אלו, ואשר נחגג בקול תרועה בתקשורת הישראלית, אינו אלא זיוף ואחיזת עיניים. האם מועמד שבמצעו סעיף הקורא לפשרה טריטוריאלית עם ישראל, המשאירה את ההתנחלויות על כנן היה יכול לנהל תעמולת בחירות חופשית? האם היה יכול בכלל להישאר בחיים? אדרבא, ענו אתם לשאלה.
כצפוי, מתייצבות מול החזית של שוחרי הדמוקרטיה האמיתית כל מדינות ערב. לפני כעשרה ימים, בפסגת רבט, אליה נשלח שר החוץ היוצא, פאוול, להביא את דבר הנשיא, הן בעטו חזרה בזעקות שבר. מזכיר הליגה הערבית עמרו מוסא דרש 'פלשתין עצמאית' כתנאי למימוש התוכנית האמריקנית וביקש מהפורום להתנער מההאשמות כלפי הדת והתרבות האסלאמית. "איך שותפות יכולה לעבוד", הוא שאל, "כשרק צד אחד מואשם בטרור?" גם שר החוץ הסעודי הציב אתגר ישיר לפאוול כשאמר ששורש בעיית הדמוקרטיה בעולם הערבי הוא… ההטיה המערבית לטובת ישראל.
יותר מבישה היא התנהגות השמאל והתקשורת, אשר באופן תמוה, הגובל בגזענות, חושבים שערבים לא מסוגלים לדמוקרטיה אמיתית. במסווה של "אנחנו לא נגיד להם איך לנהל את חייהם", שוב משתפים פעולה הגורמים ה'נאורים' לכאורה עם ברוני פשע מושחתים על מנת לדכא עמים שלמים תחת שלטון של פחד ועריצות. בתנועת מספריים מקרין יוסי ביילין בבתי הקולנוע סרטונים של בריוני הרש"פ (ע"ע ג'בריל רג'וב), בן כספית ב'מעריב' דורש במפגיע לשאת ולתת עם רודן אחר, בשאר אסד, ועמיתם לדרך נחום ברנע מכפיש ב'ידיעות' את ספרו של שרנסקי וקורא לו מוסרני ופשטני. כדאי להיזכר שכאשר ברנע וביילין חגגו עם רבין וערפאת על מדשאות הבית הלבן, כבר כתב שרנסקי (ג'רוזלם ריפורט, 21.10.93) : "חברה פלשתינית שתיווצר ללא בג"צ, 'בצלם' ויפי נפש ליברליים, תהיה מבוססת על פחד וטוטליטריות… משטר טוטליטרי לא יכול לקיים יציבות ללא אויב. כשיסיימו עם היריבויות הפנימיות, הם ללא ספק יחפשו אובים חיצוניים". הוא ראה כבר אז מה שהם, בסכלותם, עדיין לא רואים היום.
אל תתנו לתקשורת להסיח את דעתכם מהקרב האמיתי. הוא רק זה עתה החל.